דיני הראיות על פי החוק הפלילי והמשפט הפלילי עושים אבחנה ברורה בין ראיה ישירה וראיה נסיבתית.
ראיה ישירה היא ראיה המוכיחה במישרין עובדה מן העובדות השנויות במחלוקת.
לדוגמא, עד שראה את הנאשם מבצע המתת אדם אחר.
להבדיל, ראיה נסיבתית היא ראיה המוכיחה קיומה של נסיבה על פיה ניתן להסיק את דבר קיומה של העובדה השנויה במחלוקת. דוגמא לכך היא, עד שראה את הנאשם יוצא מזירת אירוע כשבידו אקדח, כשמתברר לאחר מכן כי קיים קורבן ירוי בגופו בזירת האירוע.
זוהי דוגמא לראייה נסיבתית המובילה לתהליך של הסקת מסקנות שכן העד לא ראה בעיניו את הנאשם מבצע ירי ממש אלא רק יוצא מזירת האירוע עם אקדח בידו.
כאשר ראיה נסיבתית עומדת לבדה, ללא ראיות אחרות נוספות, אזי היא נתונה לעיתים ליותר מפרשנות אחת ולפיכך, הסקת מסקנה חותכת מראיה נסיבתית מותירה ספק באשר לדיוק המסקנה שהוסקה ממנה, ספק היכול להוביל לזיכויו של הנאשם במשפטו או בתיקו הפלילי.
הכלל לעניין ראיה נסיבתית בהליך פלילי הוא, שבהליך פלילי ניתן לקבוע ממצא על יסוד ראיה נסיבתית רק אם ממצא כזה מתחייב מתוך הנסיבה כמסקנה אחת ויחידה תוך שלילת תזות המצביעות על חפות הנאשם באופן שהראיות הנסיבתיות צריכות להוביל למסקנה הגיונית אחת ויחידה שהתוצאה היא ביסוס אשמתו של הנאשם.
עו"ד פלילי המייצג נאשם בתיק פלילי המבוסס על ראיות נסיבתיות ולא על ראיות ישירות, יעשה כמיטב יכולתו המקצועית להניח תזות חלופיות המבססות ספק סביר להמצאות הנאשם בזירת האירוע, אם בכלל, ולאו דווקא כראיה להוכחת תזות המאשימה שתחתור להרשעת הנאשם בתיקו הפלילי.
ראיות נסיבתיות מטבען, "חלשות יותר מראיות ישירות ומרחב התמרון של עורך הדין הפלילי בייצוגו בתיק המבוסס על ראיות נסיבתיות רחב יותר בדרך לעורר הספק הסביר שעשוי להוביל לזיכוי המיוחל.
